קראו את השיעור

"הדור קבלוה"

איזה ילד יהודי אינו יודע מהו מעמד הר סיני, אמת לא כל אחד יודע את טיבו של מעמד זה לפרטי פרטיו, אך הוא שרוי ונטוע היטב בתודעה הלאומית.

אך כולנו יודעים כי מעמד זה היה מעמד של כפיה, "כפה עליהם הר כגיגית", כלשון חז"ל, במשמע, שכשהעולם היה במציאות שכזו, בה עוף לא פרח וציפור לא צייץ, במעמד כל כך משכנע גם אם היה מישהו, שלא היה רוצה חלילה לקבל את התורה הוא לא היה יכול באמת להתנגד.

שהרי רק לפני שבעה שבועות היינו לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד מצרים, שנים בהם שקענו במ"ט שערי טומאה, האם היה עולה על הדעת שבמהירות כה גדולה נהיה ראויים לאותה חמדה גנוזה שנתן לנו הקב"ה , בוודאי שלא , אלא זהו תוכן הכפיה שכפה עלינו הקב"ה במעמד הזה ויחד עם זאת, מלמדים אותנו חז"ל כי "הדור קבלוה בימי אחורוש", בימי אחוורוש מרדכי ואסתר שב עם ישראל וקיבל עליו את התורה מאהבה, שם תחת שלטונו של מלך מטורף, ב"תפאורה" הרבה פחות דרמטית, ללא שֶכֹל הבריאה עומדת דום, ללא גילוי שמימי עליון, תחת ענני הגזרה של "להשמיד להרוג ולאבד", שב ישראל ומקבל עליו את תורת ה' באהבה רבה.

ואנו נבקש לשאול שאלה, והלא,אם בסופו של דבר נצטרך לשוב ולקבל את התורה מאהבה, מדוע מלכתחילה נתן לנו הקב"ה את התורה בכפיה, מדוע מראש לא קבלנו אותה עלינו באהבה ?

דומה שהבנת הדברים נעוצה בהבנת טיבו של מושג ה"חינוך". "מחנך" אמיתי הוא בראש ובראשונה אדם כלפי עצמו. תלמיד המתגדל בבית המדרש יודע בראש ובראשונה כי מבחנו הגדול הוא לא בין כותלי הישיבה שם מצוי "האש והלפידים" אלא באותם ימים אפרוריים, שמחוץ לזמן הלימוד הרשמי, ובאותם מקומות אפרוריים, שאינם במסגרת היומיומית הישיבתית.

הרבה פעמים כשיש EVENT גדול הוא מחזיק מעמד זמן מה אך אז באה ההתרסקות של העגל, וזה מפני הפער שבין אותה חוויה נשמתית לבין מיקומה של התודעה הנפשית ביחס לאותה חוויה. לשון אחרת, כשאין כלים בנפש להכיל "אורות גדולים" שכאלה, ההתרסקות לא מאחרת לבוא.

ומכאן נשוב נא לשאלה, מדוע היה צורך לקבל את התורה בכפייה ולאחר מכן באהבה, ואת התשובה נענה ע"י מה ש"עֵינֵנוּ ראו ולא זר", מה שראו עֵינֵנוּ בדור זה ולא ראו עינהם של אבותינו ואבות אבותינו דורות רבים.

במזמור ק"ז אותו אנו אומרים ביום העצמאות וביום ירושלים, מתארים אנו כיצד " ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב", נשאל האם משיהו מאיתנו יודע מהו רעב אמיתי ? האם עיננו ראו אדם שבדרגש שלידינו נופח את נפשו ברעב, כמו שראו אבותינו בגיא הריגה באושויץ ומידנאק ?

האם משיהו מאתנו יכול להבין כיצד אותם "מזי רעב ולחומי רשף" מכוננים "עיר מושב" ? האם זה נתפס ?

"שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך" איזה בוז נשפך על אותם ציניקנים שדברו לפני שישים שנה על סיומו של העם הזה ומולם אלו שֶנִצְלו מאותם דרגשים מכוננים עיר מושב !

שלושה שלבים עברנו עד עכשיו:

"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" נלקחנו "אחד מעיר ושניים ממשפחה", והגענו לארץ ישראל לביצות ולמלריה, אל בית חיינו, ארץ אבותינו. לא הבנו כיצד הגענו לארץ זו, אך הנה מצאנו את עצמנו כאן .

לפני חמישים ושבע שנים עמדה קבוצה שמנתה רק כחמישה אחוזים מכלל העם היהודי הכריזה על קום מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל. בקושי תשע עשרה שנה עברו מאותו רגע דרמטי, איש עוד לא הכיל את גודל הנס הראשון והנה בא לו הנס השני. ובאנו למעמד הר סיני של ימינו, באנו למעמד "הר המוריה". לפני שלושים ושמונה שנה ברגעים אלו באנו לשעריה של ירושלים עיר הקודש והמקדש. איש לא תכנן זאת גם איש לא ביקש זאת והנה מצאנו עצמנו במעמד הר המוריה, במהלך של כפית הר כגיגית.

מי שמבין מבין את טיבה של הכרזת הקודש "הר הבית בידינו", מבין את טיבו של מעמד הר המוריה של דורינו עולם שלם עמד דום, כאשר עם הנצח שב אל ארץ הנצח, ילדים בני שבע ושמונה הסתובבו כמלכים ברחובות חברון וירושלים. באותה תקופה, למתבונן בעומק החלו להישבר מסכי הברזל של העולם, תהליך השיבה של ישראל, תהליך החירות, זעזע את כל אמות הסיפים של העולם והדרור החל אט-אט להישמע בעולם.

ומכאן בא השלב הבא, הגענו ל"מעמד הר המוריה" לא לפי מדרגתנו, צה"ל לא תכנן לבוא עדי שערי ירושלים, והממשלה לא חלמה על כך. התכנון של ראשי המדינה והצבא היה רק לעצור את ההתקפה והנה עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים...

ועכשיו החל ומחל השלב הבא, הקבלה מאהבה את מקומינו, את תפקידנו, את ירושלים. המתבונן יראה כי כל התנ"ך נמצא בתווך שבין מעמד הר סיני ומגילת אסתר, בין קבלת התורה מיראה לקבלתה מחדש באהבה וכעת גם אנו לקבל מחדש את הר המוריה באהבה, על כל המשתמע מכך, לקבל את המדינה באהבה ואת שיבת ציון מאהבה. זהו השלב שאנו עומדים בו, הוא פחות הירואי הוא ללא "קולות וברקים" אך הוא השלב בו הדברים מחלחלים פנימה אל הנפש. כל אחד ואחד מאתנו הוא מאותם צנחנים, שעליו לכבוש מחדש את מעוזי האהבה, שבנפש ולהביאם ל"הדור קבלוה" בדורנו אנו, באהבה רבה .

שאלנו מדוע עשה הקב"ה כן, מדוע היה עלינו לקבל את התורה במעמד הר סיני בכפייה, מדוע לא יכולנו לקבל אותה כבר אז באהבה. לכאורה התשובה היא שלולא שהיינו מקבלים את התורה בכפייה, לא היינו מקבלים אותה כלל, שומה היה שהקב"ה "יזרוק אותנו למים", שכן רק אז הכשרון שבידינו "לשחות" יצא אל הפועל, אז באותו מעמד כשראינו את משה לאחר שהתרסקנו בחטא העגל, שובר את הלוחות הבנו עד כמה חפצים בתורה אנו, אז התעוררה בתוכנו הדחיפה לשלוח אותו שוב לקבל את הלוחות השניים.

יומה זה של ירושלים, יום כ"ח באייר על פי הפנימיות הוא היום של החסד שבמלכות, הוא היום שהחסד האלוקי דחף אותנו בכפייה לבוא למעמד הר המוריה בכדי לכונן את מלכותו יתברך בעולם ולגאול עולם שלם מיסוריו.

למעשה קרובים אנו הרבה יותר לקו הסיום מלקו ההתחלה, הנה גם אנו מתקרבים לדרגה של "הדור קבלוה", ולקראת קו הגמר תמיד קשה יותר, וההתמודדות מורכבת יותר.

"יודו לה' חסדו נפלאותיו לבני אדם" "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'" אין די רק בחכמה, יש צורך להתבונן פנימה בכדי לראות את חסד ה'.

לעולם יחול ה' באייר באותו יום של שביעי של פסח, הללו השניים מסמלים את צאתנו מכל סוגי ה"מִצְרָיִם" שהיינו בהם במשך הדורות. ולעולם יחול יום כ"ח אייר, יום ירושלים או כפי שאנו קוראים אותו "מעמד הר המוריה" באותו יום בשבוע שיחול בו מעמד הר סיני.

מה שלא נסתיים בשביעי של פסח התחיל להסתיים ביום ה' באייר, ומה שלא נסתיים במעמד הר סיני מתחיל להסתיים במעמד הר המוריה.

ועכשיו הגיע רגע המבחן הגדול, לסיים את תהליך קבלת התורה, האומה הקודש והמקדש באהבה. ולא לשכוח את חסדי ה', את העיר שחוברה לה יחדיו, בשעות אלו לפני עשרות שנים.

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"